מאת: הדר שחר, יב'3
בתאריך 18.7.2012 אני ומשפחתי נסענו לבולגריה לעיר בורגס, הגענו לשדה התעופה בבורגס ועלינו על האוטובוס שהיה אמור להסיע אותנו למלון, לפתע שמענו פיצוץ וראינו שהתקרה נפלה עלינו, משם התחיל הבלאגן. שמענו צעקוק "זה פיגוע" מכל עבר, ראיתי אנשים מלאים בדם על הרצפה , הסתכלתי מעבר לחלון וראיתי גופות של אנשים, אבא שלי דחף אותי מהחלון ונפלתי על גופה, אחרי כמה שניות ראיתי גם את אבא שלי למטה, רצנו לטרמינל ובדרך ראינו את אחי, אחרי כמה שעות נסענו באמבולנסים לבית חולים ושם נפגשנו עם כל המשפחה. בית החולים בבורגס היה ברמה נמוכה מאוד ושם חיכינו עד ליום למחרת, אז הטיסו אותנו במטוסי הרקולס חזרה לישראל. ישר לבית החולים.
בעבודה שלי בחרתי לראיין את אבא שלי, הוא היה איתי בפיגוע, וחווה איתי את כל החוויה ביחד עם משפחתנו. בפרויקט זה אני מבקשת לעלות את המודעות בקשר ליחס של המדינה לנפגעי טרור. "אני באופן אישי ואנחנו כישראלים הרגשנו הרבה יותר מבטוחים שהמדינה תחזיר אותנו בשלום חזרה הביתה, למרות הבלבול והתוהו ובוהו, אני יודע שיש ביני לבין מדינת ישראל הסכם בלתי כתוב שאנחנו כיהודים ואזרחים ישראלים לא נופקר והמדינה תעשה הכל", אומר אבי.
לאחר הפיגוע התפרסמו בארך כתבות שונות על הפיגוע, ובאחת הכתבות היתה התייחסות גם אלינו, המשפחה.
מתוך https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/387/939.html, באתר זה הייתה כתבה עליי ועל משפחתי- "בני המשפחה מישראל כבר חיכו להם בבית החולים, חיבקו אותם ונכנסו איתם לחדר המיון. אחת הפצועות היא ילדה בת 10 שהוכנסה לבית החולים על כיסא גלגלים כשבידיה שני זרי פרחים. דווקא הילדה הצעירה היא זו שניסתה להרגיע את הסובבים אותה ואמרה להם "אל תדאגו, הכל בסדר". הילדה הזאת היא אני.
"חירום שגרה" 