מציאות "שגרתית"

איך מתמודדים עם מציאות שכוללת אזעקות "צבע אדום" מגיל ילדות, ריצה למקלטים ולילות ללא שינה? דודו, ממושב נתיב העשרה מנסה לתת תשובות.

מאת: רותם אבשלומוב, יב'3

צילום: מאור ראך, יב'3

 

עבור רוב הציבור הישראלי המבצעים הגדולים של צה"ל בעזה, עם האזעקות המייללות והדי הנפילות או היירוטים הזוהרים בשמיים, הם אירועים לא נעימים בכלל, אך אלו מתרחשים אחת לכמה שנים ולתקופה קצרה של מספר שבועות עד לסבב הבא. סוג של גלולה מרה שאנו בולעים אחת לכמה שנים, עד לפעם הבאה.

אך יש כאלו שחיים את המציאות ההזויה הזו, לא בסבבי לחימה ובטח שלא כאפיזודות חולפות אלא כשגרת חיים בה לעיתים יש מעט נפילות ולעיתים יותר, לעיתים יש בלוני שריפה ולעיתים הפגנות בגדר. השקט ההרמטי בכל מקרה כמעט ואף פעם לא נשמר. כך נראית מציאות חייו של דודו, תושב מושב נתיב העשרה שבעוטף עזה." רוב היום שלנו הוא בדריכות ופחד בגלל שאנחנו יודעים מה המצב פה וכמה אנחנו קרובים לעזה"

לתוך המציאות הזו שכנראה יכולה להתחולל רק במדינת ישראל נולדים, גדלים ומתבגרים ילדי ונערי יישובי עוטף עזה והעיר שדרות הסמוכה, ואם עד כה הם נשכו שפתיים למרות הפחד המתמשך המכה בהם שנים רבות, לאחרונה הם יצאו לרחובות והפגינו, ואפילו לא בשביל שמישהו יבוא וישים למצב סוף, אלא כדי שמישהו שם במסדרונות השלטון יתחיל לספור אותם כאזרחים שווים ולא כסוג ב' שיכולים לספוג ולשתוק ללא הרף.

זר לא יבין את מציאות החיים בעוטף עזה, מציאות של מלחמה על הגדר במשך תקופה ארוכה וללא מנוס. עשרות אלפי דונמים נשרפו בחודשים האחרונים ובכל יום פורצות שריפות נוספות.. גם התקשורת התעייפה ואיננה מדווחת על היקף הפגיעה הקשה בעוטף ובתושבים כמו למשל טרור העפיפונים ובלוני הנפץ שעפים ללא הפסקה לעבר העוטף והורסים בתים וגידולים חקלאיים על בסיס יום יומי. התקשורת תסקר במידה רבה את המציאות בעוטף רק כשיש הסלמה בכל הדרום וזה מגיע לערים גדולות ומרכזיות. "רק כשאנחנו תחת מלחמה בכל הארץ התקשורת מראה שאנחנו קיימים" כך מציג דודו כיצד התקשורת מבנה לנו, לציבור הרחב בישראל את המציאות ע"י כך שהיא לא מראה את חלקי המציאות באופן מלא  אלא מציגה מציאות חלקית לגבי המציאות הקשה בעוטף.

בנוסף לכך קיימת תחושת קיפוח ואפליה גדולה מאוד בקרב תושבי הדרום ובפרט העוטף לעומת תושבי המרכז. אם טרור זה היה מרחש במרכז, השמיים היו נופלים והמדינה הייתה זועקת וכל השרים היו על הרגליים. לא הגיוני שבתל אביב יחיו חיים נורמטיביים ושגרתיים בעוד שתושבי העוטף יחיו בתוך שגרת מלחמה. " אם זה היה קורה בתל אביב או בירושלים ובערים מרכזיות היו סוקרים את זה במשך 24 שעות וחברי כנסת תמיד היו באים לבקר והיו דואגים" כך מסביר דודו את תחושת הקיפוח והאפליה שלתושבי עוטף עזה לעומת שאר הארץ.

למרות הקשיים הרבים, אי אפשר לטעות באהבה של תושבי העוטף לחבל הארץ הנע בין רגעים קצרים של שקט לבין שגרה של טילים ומצבעים צבאיים. לתושבי העוטף יש חיי קהילה, משפחה ומקורות פרנסה שפיתחו. הם אוהבים את הבית שלהם למרות הכול ולכן רבים מהם  ממשיכים להישאר לחיות בעוטף למרות המצב הביטחוני הבעייתי והמסוכן ששורר שם. "אנחנו חווים את זה בכל שעה, גם בלילה, זה קשה מאוד לגור פה אבל מצד שני שאנחנו רואים את הקהילה והתרבות שיש לנו פה זה נותן לנו כוח להמשיך להיות פה ולהלחם על מה ששלנו"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s